בעיות של זמני שהות עד גיל שנתיים

בעיות של זמני שהות עד גיל שנתיים

"והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה..." כך מסתיימות רוב אגדות הילדים אותן קראנו בילדותינו, אולם, עם השנים בגרנו ולמדנו לדעת שזוגיות במציאות הינה מסובכת הרבה יותר מאותו סיפור שלגיה והנסיך, ולפעמים, סינדרלה מתגלה כלכלוכית אמיתית, או שהנסיך טיפש הרבה יותר מהסוס הלבן שעל גבו הוא מופיע באגדות. אז מתגרשים... רגע, לא כ"כ מהר, בטח לא כשישנם ילדים המעורבים בסיפור הזה, כי אז, הכל הרבה יותר מסובך, נפיץ, רגשי, ובעיקר עדין... אז אותו קטע שחשבתם לפני שהתחתנתם "אז לא ילך, לכל היותר נתגרש"?, תשכחו מזה, הספינה הזו כבר מזמן הפליגה מהנמל, בהשאירה אחריה בעיקר מים סוערים ואדמה רגשית חרוכה. ובין לבין, ישנם הילדים. כן, אותם קטנטנים, שהיו הדבק המחבר שלכם כאשר נולדו, כאשר עדיין הייתה לכם התקווה שתצליחו להתגבר על המכשולים שבזוגיות, כעת, מטלטלים בין שניכם, רוצים את אמא, רוצים את אבא, רוצים את שניכם יחד. איום ונורא להתייחס לאהבה שהייתה וכבתה במונחים משפטיים של "משמורת", "זמני שהות עד גיל שנתיים", "מזונות" וכד'. ועם זאת, זה חיוני, על מנת לעגן את זכויות שניכם בהסדר גירושין, ובעיקר, על מנת שלא לפגוע בזכויותיהם של הילדים שבתווך.

בעיות של זמני שהות עד גיל שנתיים

לשם מה נחוצים זמני שהות?

הלוואי והיה ניתן להסתמך אך ורק על הרצון הטוב של ההורים ועל נכונותם לעשות הכל על מנת שהילדים המצויים על לא עוול בכפם בתווך בין שני ההורים המתגרשים לא יפגעו. אולם, לצערנו, ניסיון העבר מוכיח כי רק לעיתים רחוקות מערכות יחסים מסתיימות ברוח טובה ובגישה של רצון טוב. בשאר המקרים, כל אחד מהצדדים מסוגל להשתמש בילדים ככלי נשק כדי לפגוע בבן/בת הזוג לשעבר. לכן, ועל מנת להבטיח את זכותם של הילדים ליהנות משהיה במחיצת שני הוריהם, גם אם הם כבר אינם חיים יחדיו כזוג.

ישנן שתי חלופות להסדרי הראיה בין ההורה שאינו המשמורן לבין ילדיו הקטינים

  1. זמני שהות שסוכמו ונקבעו ע"י ההורים עצמם במסגרת הסכם הגירושין ביניהם. הסכם כזה מאושר ומקבל תוקף של פסק דין ע"י בית דין רבני או בית משפט לענייני משפחה. הסדרים כאלה בד"כ מכובדים ונשמרים, מכיוון שהם מבוססים על רצונו של כל אחד מהצדדים להגיע לעמק השווה ולא לפגוע בזכויות הצד השני או בזכויות הילדים.
  2. זמני שהות, שנקבעו מכוח פסיקת בית משפט (בית דין רבני או בית משפט לענייני משפחה), לאחר שהצדדים אינם מצליחים או רוצים להסתדר ביניהם. גם כאן, העיקרון המנחה את בית המשפט הוא טובת הילד.

מה נחשב כהסדר ראיה "מקובל"?

הסדרי הראיה הנפוצים כיום, מאפשרים להורה שאינו ההורה המשמורן לפגוש את הילדים פעם או פעמיים משעות אחה"צ ועד לשעות הערב במהלך ימי השבוע, ובנוסף, בכל סופ"ש שני. את החגים, מחלקים ביניהם ההורים לסירוגין, כך שבכל שנה שנייה יחגגו הילדים את החג עם אותו ההורה (אחת לשנתיים). חופשים ארוכים נהוג לחלק באופן המתחשב בימים בהם הילד איננו חייב לקום למחרת לביה"ס (מאחר וברוב המקרים, ביה"ס נמצא בסביבת מגוריו של ההורה המשמורן).

זמני שהות על פי גילם של הילדים

ברור כי בגילאים הצעירים יותר, ילדים זקוקים לנוכחות אימם באופן אינטנסיבי יותר, ולכן, ניתן לקבוע זמני שהות מדורגים, על פי גילם של הילדים. למשל, זמני שהות עד גיל שנתיים יכללו פרקי זמן קצרים יותר וללא לינה (על מנת שלא להוציא את הילד מהשגרה), בעוד שבגילאים המבוגרים יותר, הסדרי הראיה יכללו לינה, שעת החזרה מאוחרת יותר מבעבר וכן הלאה. ילדים צעירים (בני שנתיים-שלוש) יוכלו ללון אצל ההורה שאיננו ההורה המשמורן בעיקר בסופי השבוע, וכך, לא יצטרכו להתאמץ כדי לשוב לשגרת הבוקר. אם כי בתי המשפט מכירים בזכותו של הורה שאינו משמורן לארח בביתו את ילדו כולל לינה, בד"כ, אין בתי המשפט מאשרים זמני שהות שכוללים לינה, בטרם הגיעו של הפעוט לגיל שנתיים. בעתירה מסוימת, כאשר אב שהסדרי הראיה שלו לגבי בנו בן השנה עוגנו בבית המשפט, ביקש לכלול בהם לינת לילה, סירב ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א לדון באפשרות זו עד הגיע הפעוט לגיל שנתיים, ובפסיקתו זו, הסתמך על הספר "לישון כמו תינוק". במקרה אחר, תאומים-בנים בני כשישה חודשים, הוחלו הסדרי הראיה הכוללים לינה מהגיעם לגיל עשרה חודשים (לא שנתיים).

בעיות של זמני שהות עד גיל שנתיים

ניתן לראות, כי מתוך רצון להתחשב בטובתו של הפעוט, בתי משפט מסוימים מאשרים זמני שהות עד גיל שנתיים הכוללים לינה, אם כי, הדבר נעשה בתנאים מסוימים ובמקרים יוצאי דופן, שאינם הכלל, אלא היוצאים מן הכלל. ההתחשבות בטובתו של הפעוט, בתלותו באימו (שהיא, במרבית המקרים ההורה המשמורן) הינה זו המנחה את השופטים בעת הנחייה על זמני שהות עד גיל שנתיים, בין אם הם כוללים לינה ובין אם לאו. התחשבות זו נדרשת במיוחד בגילאים הללו, מאחר ומדובר בפעוטות שעדיין אינם מסוגלים להביע את רצונם באופן ברור ובשפה שוטפת, ולכן, בית המשפט הוא זה המשמש להם כפה. בגילאים מבוגרים יותר, כאשר אין בעיה של תקשורת עם הילד וביכולתו להביע את העדפותיו ורצונותיו באופן ברור, במרבית המקרים, יוכלו הסדרי הראיה המקובלים (מכוח פסיקת בית המשפט) או המורחבים (לרוב, על בסיס הסכם הגירושין המאושר שנחתם בין בני הזוג).

ליעוץ מקצועי, פנו אלינו, נסים את כהן ניסן משרד עורכי דין לענייני משפחה.

צרו אתנו קשר